בשנים האחרונות ואולי בכלל, אני מנקה את האוזניים לעתים קרובות כי ממש מציק לי שם.
יש לי במשרד, ליד המיטה ובתיק, מנקי אוזניים לשעת חירום, או יותר נכון, לשעת גירוד.
זה לא כמו אצל כלבים, שיש להם טפילים זעירים והם מגרדים את האוזן כדי לגרש אותם, אצלי זה משהו אחר. אולי צלילים שנורא מציקים, אולי רעש לבן או רעש וורוד, לך תדע.
בלילות האחרונים אני מתעוררת לעתים קרובות עם כאבים מאחורי האוזניים כלומר, מאחורי האפרכסת לכיוון אחורי הראש.
אלה לא כאבי ראש ולא כאבי אוזניים, משהו אחר. הדרך היחידה להרגיע את הכאב היא לשפוך עלי הרבה מים וגם על הפנים ולישון רטובה. בימים החמים מאוורר על גוף רטוב זה דבר נפלא, וכאשר המיים מתייבשים אני מתעוררת בתעוקה ומרטיבה עצמי שוב.
הצורך להגיע לים הלך וגבר בזמן האחרון. הילדים כבר לא רותים לבוא אתי, אז הלכתי לבדי. בד"כ אוהבת לשבת על החוף ולהביט בקצף הגלים, להקשיב להמיית הים. אוהבת לראות את הצדפים הרטובים נוצצים באור השמש, לשמוע את הרעשים העדינים שהם משמיעים כשהגלים הופכים אותם.
הפעם, זה היה שונה. התיישבתי על החוף כרגיל ואז לראשונה בחיי הייתי מוכרחה להכנס למים. המים תמיד קרים לי מידי ולא נעימים אבל הפעם הם היו כל כך בדיוק שהרגשתי את גופי כאילו הוא כל הים בעצמו - עצמי.
ענקית ועצומה הייתי וצללתי כאילו כך היה תמיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה